הקורונה וערבות הדדית

האם מגפת הקורונה מצטיירת עבורנו כמצב של מלחמה על כל תושבי המדינה או הינה מגיפה התוקפת  אנשים וכל איש אחראי לנפשו. שאלה לא פשוטה, כדי לענות עליה ננסה לגעת במספר נקודות שאנו מכירים לצערנו ממלחמות קודמות. 

עזרה לאחר
עזרה לאחר

אין ספק שהקורונה משפיעה על כולנו כמו במלחמה כוללת ולא כמו במצב של  מתיחות ופעילות בדרום הארץ ובצפונה כשאז רק באותו אזור התושבים מרגישים תחושת הזדהות אחד עם השני ועוזרים אחד לשני, ואילו ביתר חלקי הארץ העניינים מתנהלים כרגיל. במצב קורונה כולנו סובלים מהסגר, מחוסר יכולת לפגוש את בני המשפחה, מרגישים סכנה קיומית הן כלכלית והן סכנת הידבקות במחלה העלולה להסתיים במוות שלך או של אחד מבני משפחתך.

כל התופעות התקיימו בזמן המלחמות שעברנו במשך השנים. השוני הבולט בין המלחמות למלחמת הקורונה הינו הלכידות החברתית או חוסן העם. בעוד שבתקופות מלחמה הייתה הרגשת סולידריות, הרגשנו שכולנו "בסירה אחת" וסערה עלולה בכל רגע להפוך אותה, ואז התנהגנו בהתאם. המחלוקות האידיאולוגיות והחברתיות היו כלא היו. הייתה הרגשת ערבות הדדית, עשירים עם עניים, דתיים עם חילוניים, כל שכבות העם הרגישו כאחד. אנשים עזרו אחד לשני בכל תחומי החיים. דאגו לעזרה לנשים שהבעלים שלהם היו בצבא, עזרו לזקנים שלא יכלו לצאת מהבית, אפילו היית אדיבות בכבישים.

תופעות אלו של עזרה הדדית או תחושת אחדות בעם לא רק שאינם מתקיימים במלחמת הקורונה אלה קורה אפילו ההפך. במקום לכידות חברתית, השסע בין הפלגים השונים בעם מתגלה במלוא עוצמתו. דתיים מול חילוניים כל אחד מהפלגים רואה איזה "הקלות" מקבל הצד השני ודורש גם עבור עצמו ללא קשר לסכנת ההדבקות. לדוגמא טענה אם מותר להתפלל למה אסור לעשות אירועים או להיפך.המחלוקות הפוליטיות לא יורדות מסדר היום. הפגנות רבות משתתפים מתקיימות כאשר אנשים לא דואגים לאחר ולא מקפידים על הוראות הריחוק. מעבר לכך, גופים מהצד השני של המפה משתמשים בהפגנות כתירוץ להפר את הוראות הממשלה בנושא בטיחות האנשים.

ערבות הדדית כעם אחד ניתן להגיד כאילו עברה מהעולם. עזרה הדדית עברה מאנשים פרטיים שעזרו לזולת מתוך תחושת אחריות ורצון טוב לגופים ממשלתיים ואירגוני צדקה למיניהם שלגבי חלקם ברור שנוצרו מתוך רצון לרווח למקימים או לרווח לקבוצת אוכלוסיה אחת על חשבון השנייה.

ערבות הדדית

זיכרונות יכולים להיות מתעתעים. יחד עם זאת לזמן יש תכונה לגהץ את הקמטים, כלומר במבט לאחור לדברים ומקרים מסוימים יש נטייה להיראות טובים יותר ממה שהיו במציאות. בנושא של עזרה הדדית הזמן לא גיהץ את הקמטים. ברור שלפני שנים לא רבות התכונה הזו היית יותר דומיננטית בקרב האנשים בארץ ובאה לידי ביטוי במושגים שהיום כמעט ולא קיימים, מושג כמו בבניין שלנו, בשכונה שלנו כמעט חלפו מן העולם.

חיינו פעם בבניינים. הם לא היו מגדלי דירות כמו היום, אלה הרבה בניינים בני ארבע קומות בלי מעלית, ומעט בניינים שנחשבו גבוהים שלא היו יותר מאשר שמונה קומות. בבניין התנהלו החיים כאילו היו של משפחה אחת גדולה. כולם הכירו את כולם, המנהג ללכת להשאיל מוצר מזון מאחד השכנים היה חלק מאורך החיים. אנשים עזרו זה לזה להעלות משאות כבדים, היית יכול להשאיר חבילות אצל אחד השכנים עבור שכן אחר ואפילו היו שירותי בייביסיטר ללא תשלום בין הדיירים.

חיינו פעם בשכונות. שכונות היו אוסף של בניינים ברחוב מסויים או מספר רחובות קרובים. לכל שכונה היה אופי משלה וכאשר היו שואלים מישהו איפה הוא גר, על פי שכונת מגוריו יכולת לדעת מי האיש, מעמדו הסוציו אקונומי ואפילו השכלתו. עזרה הדדית הייתה חלק אינטגרלי מחיי דיירי השכונה. הילדים של דיירי השכונה שיחקו ביחד במגרש המשחקים השכונתי ואם היית צריך היית יכול לבקש מילד כלשהו שישגיח על הילד שלך ללא כל חשש.

ברמה החברתית היה המושג עזרה הדדית טבוע עמוק בתחום של רכישת דירות. עד לא מזמן, במידה והיית רוצה לרכוש דירה, ולצורך זה היית צריך לקחת משכנתא מהבנק, הבנק היה דורש מספר ערבים כדי שיתן לך משכנתא. כלומר אנשים היו צריכים להיות ערבים לזה שתחזיר את החוב אחרת הם אמורים לשלם עבורך. באותם שנים כלום עזרו לכולם, במקומות עבודה ובשכונות אנשים חתמו ערבות עבור חבריהם ומדובר על ערבות עבור סכומי כסף גדולים ביותר. היה זה מנהג נפוץ שבלעדי העזרה ההדדית הזו אף אחד כמעט לא היה יכול לקנות בית.