משנאה לערבות הדדית

עבדאללה מלך ירדן, סבו של מלך ירדן הנוכחי, אמר ערב הקמת מדינת ישראל משפט מאוד מעניין ומעורר מחשבה. הוא אמר "במקום לעשות מלחמה עם היהודים שרק תחזק אותם, בואו נעשה איתם שלום ואז הם יאכלו אחד את השני". תפיסה מאד מעניינת שאם נסתכל על העבר עד להווה הלא רחוק נראה שאכן היא עמדה במבחן המציאות.

במשך שנים רבות האיום הביטחוני היה הבסיס לקשר חזק בין היושבים בציון ואפילו בתמיכה של העם היושב בגולה בעם ישראל. הרגשת הערבות ההדדית במשך עשרות השנים הראשונות של המדינה הייתה חזקה ביותר ובאה לידי ביטוי כמעט בכל התחומים ומשורי החיים. אני זוכר כילד, אמי הייתה מנהלת לשכת הסעד באשדוד בשנות השישים, כמה היא השתדלה ויחד איתה כל העובדים לדאוג לאוכלוסייה החלשה. זו הייתה תקופת העלייה של יהודי מרוקו. הגיעו משפחות ברוכות ילדים שהתקשו מאוד לטפל בהם ולהתפרנס בכבוד. התפיסה אז הייתה שצריך לעזור להם כמה שאפשר ולא לשפוט אותם לחומרה כמו שנוהגים היום כאשר משפחה מתקשה לטפל בילדים שלהם על כל המשתמע מכך. ההתייחסות של הדור שלי לשרות הצבאי ולחובה לשרת את המדינה הייתה ברורה לכל אחד כמעט. הרגשת הערבות והמחויבות למדינה הביאה את רוב הצעירים להתגייס לצבא. בזמן מלחמות כולם תמכו בכולם, משפחות עזרו למשפחות אחרות שהגברים שלהם היו בצבא. כל המחלוקות הפוליטיות היו נמחקות וכולם היו כמשפחה אחת.

היום המצב שונה לחלוטין והוא לא תופעה משוללת יסוד. הבסיס הקיומי של העם שהתחיל כפי שאנו יודעים בהרגשת ערבות הדדית סביב הר סיני ואז קיבלו את התורה. הבסיס הזה הלך ונשחק עם השנים ככל שהמצב הכלכלי השתפר במדינה והאיום הקיומי קטן. הו אז בעצם התגלתה במערומיה האמת הפשוטה ממשפטו של עבדאללה – הפכנו למדינה שערבות הדדית היא ממנה והלאה. נוצר קיטוב בין קבוצות אוכלוסייה שונות – שמאל וימין, חרדים וחילוניים, יהודים וערבים, כאשר כל קבוצה מתנגדת לקבוצה השנייה לא רק בהבדלי דעות, אלה אפילו מוכנות לפגוע ולמחוק אחת את השנייה .אין ספק שהקורונה הבליטה עוד יותר את התופעות הללו. כל שניתן לנו עכשיו הוא לראות את המציאות המקולקלת ולהבין שכך לא ניתן להמשיך ולמצוא כל דרך לתקן את מערכת היחסים ביננו שרק זה יביא אותנו למצב של חיבור וערבות הדדית וכך נוכל לקיים את עם ישראל בארץ ישראל.